הזכות להישכח: לא זכות – סעד

בינואר האחרון הציגה הנציבות האירופית (European Commission) את הצעתה לרביזיה מקיפה במשטר הגנת המידע האירופי (המבוסס ברובו על דירקטיבת EC/95/46), שבאה להתמודד עם הגלובליזציה ועם התפתחותן של טכנולוגיות חדשניות אשר משנות באופן יסודי את הדרך בה מידע נאסף, מעובד ונצרך. הרביזיה המוצעת מבקשת להציג, בין יתר החידושים והשינויים האחרים, זכות משמעותית אשר יש בכוחה לשנות סדרי עולם – הן הווירטואלי והן הפיזי: "הזכות להישכח". בקליפת אגוז, מטרתה של הזכות להתגבר על המציאות הטכנולוגית הנוכחית בה רשת האינטרנט זוכרת הכל – החל מטקסטים ותמונות מביכות, עובר בציוצים וסטאטוסים אשר היינו מעדיפים שייעלמו , וכלה בפרטי עבר שליליים על אדם כגון פעילות פלילית. ברי לכל, כי למידע רב אודות פלוני המפוזר ברחבי הרשת ואשר אותו ניתן לדוג על נקלה נודעת חשיבות רבה עת הוא עשוי לשמש, לדוגמה,  מעביד, חברת ביטוח או בת זוג עתידיים בבואם לקבל החלטה בנוגע לפלוני.

יחד עם זאת, לצד ההטבות הגלומות במחק המשפטי, הרעיון העומד בבסיסו אינו חף מקשיים ומעורר ביקורת רבה. חיזוק הזכות לפרטיות על-ידי מתן אפשרות לפרט להורות לשחקנים השונים ברשת על העלמת מידע אודותיו, מתנגש חזיתית בזכות לחופש הביטוי, חופש המידע, חופש המחקר, אחריות, האינטרס הציבורי ועוד. אמנם חלק מהזכויות המנויות לעיל אכן מופיעות בהצעת החקיקה כחריגים לחובה המוטלת על בעלי מאגרי מידע למחוק מידע אישי עקב בקשתו של מושא המידע, אך הדבר מוביל אותנו לנקודת תורפה נוספת של הזכות המוצעת – החשש של בעלי המידע מהפרת החוק עשוי להוביל לאישור בקשות מחיקת מידע המוניות ולפיכך לצנזורה מוגברת ואפקט מצנן. זאת ועוד, להכרה בזכות המדוברת יכולת לעצב מחדש את עולם המידע הווירטואלי וכפועל יוצא מכך את תמונת המצב ההיסטורית-עובדתית בעולם הפיזי  (ניתן לטעון כי אין בכך דבר שלילי בהכרח אם אנו מפנימים כי הכלל המשפטי מעצב את הטכנולוגיה ולא ההפך – דהיינו, עצם העובדה שרשת האינטרנט עוצבה מראשיתה כ- PrivacyPhobic, אינה מעידה על נכונותו ותקפותו של הרציונל המשפטי-חברתי אשר עמד בבסיס הכלל גם היום, ועל-כן עיצוב מחדש של הרשת כ-PrivacyPhilic בהווה אינה בהכרח מעוותת את המציאות אלא מציגה אותה כפי שאולי הייתה צריכה להיות בתחילה). כמו כן, כידוע, המשפט אינו מנותק מהמציאות הטכנולוגית וכדי שהכלל המשפטי לא יעוקר מתוכן, יש לתת את הדעת להיתכנות הטכנולוגית ולעלויות הכלכליות ביישומו. Peter Fleischer עמד על המצבים האפשריים הנובעים מהכרה בזכות להישכח: 1. משתמש קצה מבקש למחוק מידע שהוא עצמו העלה לרשת האינטרנט. 2. משתמש קצה מבקש למחוק מידע אותו העלה לרשת, ואשר משתמש קצה אחר העתיק ופרסם מחדש. 3. משתמש קצה מבקש למחוק מידע אודותיו אשר משתמש קצה אחר העלה. בעוד מוסכם על הכל כי המצב הראשון אינו מעורר בעייתיות מיוחדת, הרי ששני המצבים האחרים מעוררים קשיים טכנולוגיים (ומשפטיים) לא מבוטלים. על פי הצעת החקיקה הקיימת, על בעל מאגר מידע מוטלת החובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותו על-מנת למחוק מידע המצוי אצל צדדים שלישיים – כלומר, אם חבר העלה תמונה שלי בפייסבוק וביקשתי את הסרתה לאחר שזו הופצה הלאה, ובהנחה שהתמונה אינה עונה על אחד החריגים שבחוק, הרי שעל פייסבוק לסנן לא רק את הפלטפורמה שלה אלא את רשת האינטרנט כולה כדי לעמוד בדרישות החוק. לבסוף, ישנה בעייתיות הקשורה בנושא הסבוך של סמכות השיפוט באינטרנט – איזו אינסטנציה מוסמכת להחליט איזה מידע ישמר ואיזה ימחק? האם החלטתה זו תחול על מידע חדש או גם היסטורי? על מידע הנמצא בדומיין מקומי או בינלאומי? לא ברור.

להשקפתי, ההתמודדות עם כיסי ההתנגדות הרבים למתן אפשרות לפרטים למחוק מידע אודותיהם כרוכה בראש ובראשונה בשינוי אופי השיח כך שנקודת המוצא לכל הדיון העקרוני תהיה שונה: ההתייחסות למכשיר המשפטי המוצע לא כאל זכות חדשנית פרי דמיונו של בית המחוקקים (בין אם כזו שעומדת על רגליה שלה ובין אם כזו שנגזרת מהזכות לפרטיות) – אלא כסעד אשר נועד לרפא פגמים בזכות לפרטיות של משתמשי הקצה אשר השתרשו והתעצמו ככל שהטכנולוגיה הלכה והתפתחה. כזכור, החקיקה המוצעת כוללת בתוכה חריגים אשר נועדו לאזן אותה אל מול זכויות מתנגשות. בהנחה שהוויכוח מתנקז לאותם חומרים אשר אינם נכנסים לגדר החריגים, הרי מדובר במידע אישי שמהווה את חומר הבעירה של הכלכלה המודרנית ואשר נמצאים בבסיס הפעילות העסקית של תאגידי ענק רבים – מידע אישי אשר יש בכוחו לשבור את האנונימיות של פלוני ולחשוף אותו בפני כולה עלמא, גם אם אינו כזה המהווה פגיעה קלאסית בזכות לפרטיות (בנקודה זו סביר להניח שתעלה סוגית ההסכמה למסירת המידע שנתפסת כבר בידי רבים כפיקציה).

וכיצד הדבר מקדם אותנו אל עבר פתרון? יש לחזור למושכלות יסוד ולזכור כי ההתקדמות נעשית תחילה במישור העקרוני-תיאורטי והיא זו שמובילה לדיון המעשי. התפיסה המחשבתית המוצעת מתמקדת בלגיטימיות של מכשיר משפטי עליו הובעה ביקורת כאילו הוא מתיימר להמציא את הגלגל מחדש. כאמור, אם הפרטיות הועלתה למדרגה חוקתית זה מכבר, הרי שנקודת המוצא לשיח צריכה להיות אחרת לגמרי – לא המצאת מסגרת כללים חדשה שמשנה סדרי עולם אלא כלי נורמטיבי שבא לסגור פער. כמובן שיש להתמודד בדרך עם הקשיים הנלווים כפי שתוארו לעיל, אך הרבה יותר קל לרכך התנגדויות ולהתמודד עם ביקורת כאשר הפרספקטיבה שונה (יש לזכור שגם לעיצוב המכשיר המשפטי כסעד ולא כזכות יש נפקויות שכן ניתן לנסחו בצורה הרבה יותר מנדטורית ועם פחות פרצות). התפיסה המחשבתית המוצעת עשויה לעלות את קרנה של הזכות לפרטיות, לחזק אותה ואולי לתקן מחדלי עבר. ובאשר לאתגר הטכנולוגי? גם על כיפת ברזל אמרו שהיא לא אפשרית.

One thought on “הזכות להישכח: לא זכות – סעד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *